יום שבת, 24 בנובמבר 2012

ילד אסור, ילד מותר



"דייייי! אסור" אני רודפת אחרי הקטנה ברחבי הבית. אבל היא מהירה ממני. כבר רצה לארון הפתוח שלי ומעיפה במהירות את כל הבגדים במדף התחתון, משם רצה למטבח ומתחילה להוציא מהארון סירים ומחבתות, מגלה ממצאים מעניינים בפח הזבל וכמעט שמצליחה להגיע לסכין שמונח על השיש.

אסור! אסור! אסור!

מה קרה לה? המלאך הקטן שלי?

מרגישה שכל היום אני נלחמת איתה. מותשת כבר. ואפילו קצת מאוכזבת – ממני, ממנה.
קשה לי כבר להתמודד מולה, מול הרצונות שלה, מול החוקים שהיא רוצה כל הזמן לשבור, מול הגבולות שהיא רוצה לחצות.

 זו אשמתי.
יש בי הרבה רגשות אשם על כך שאני לא האם שאוספת יום יום את ילדתה מהגן, לא מקדישה לה תמיד את כל תשומת הלב לה היא ראויה, לא יוצאת איתה לגינה תמיד כשהיא מבקשת, פוטרת אותה לפעמים בדי.וי.די בכדי להשיג כמה דקות של שקט...
ואז רגשות האשמה הללו מובילות אותי לכפר על כך - לאפשר לה יותר, לא להציב תמיד את הגבולות שראוי להציב, וגם – עייפה מדי מלהוציא כל כך הרבה אנרגיה על כל זה!

                         *
אני נפגשת עם המטופלת ס'. היא מתארת את המלחמות שמתרחשות אצלה.

 מסעדה עם חברים. היא אכלה את המנה שהזמינה לשובע. החברים מזמינים קינוח – פאג' שוקולד עם גלידה (הקינוח האהוב עליה). מיד היא מחליטה – "אסור לי לגעת בזה". היא צופה בחבריה מתענגים על כל ביס וביס, מלקקים את שפתותיהם המרוחות שוקולד חם, את קריאות ה "תטעמי, זה מעולה!" והיא בולעת את רוקה ומתנגדת. זה אסור. זה משמין. אני לא צריכה את זה. אני שבעה. זה מלא קלוריות. זה מתרכז בדיוק בטוסיק. היא משתכנעת ושותה כוס מים. ניצחתי – היא חושבת לעצמה.

מספר ימים לאחר מכן, חוגגים יום הולדת לאמה. היא מתנדבת להכין את העוגה.
"כשהכנתי את השוקולד החם", היא מתארת, "רציתי רק לטעום לפני שאני יוצקת אותו על העוגה. לקחתי כפית קטנה וכמה דקות לאחר מכן מצאתי את עצמי מנגבת את השאריות עם האצבע".
אני מבקשת ממנה לנסות לשחזר את המחשבות והרגשות שהיו לה באותו רגע.
כל מה שחשבתי היה "אסור לי לאכול את הדבר המשמין הזה". המחשבה הזאת גררה אצלי הרבה כעס ותסכול. הרגשתי פתאום כמו ילדה קטנה שהענישו, ששלחו אותי לפינה של החדר כי עשיתי משהו רע.

                                  *
הקטנה איבדה כל גבול. כשהיא לא מקבלת את מה שהיא רוצה צרחותיה נשמעות למרחקים, היא שולטת בנו כעריץ ואנחנו, נתיניה, מצייתים לה במופת.
היא מגחכת למשמע המילה "אסור" ומסתכלת עליי כאומרת "לי? אסור? חחחח, הצחקת אותי!".
 
מחפשת פתרונות ומשוחחת עם יעל וינר מ"הורות יוצרת מציאות" על גבולות. היא מספרת לי על הורים רבים אשר מגיעים אליה  באפיסת כוחות מהאופן בו הבית מתנהל. המאפיין העיקרי ברוב הסיטואציות הללו הוא המלחמה על הגבולות ובמלחמה כמו במלחמה – אחרי שהיא מתחילה לפעמים שוכחים כבר על מה היא התחילה, על מה נלחמים, מה היה פעם חשוב לנו באמת.....כי המוח עסוק במי יותר חזק, מי יותר צודק, מי ינצח.

אני מתחילה להרהר על הגבולות שלי לקטנה. למה הילדה "רעבה" באמת, מה היא משיגה בכל המלחמה הזאת.. וכמובן שאני יודעת את התשובה – את תשומת הלב המלאה שלי, את ההקשבה שלי.
ומחליטה לערוך ניסוי. מבלה עם הקטנה יום שלם, רחוק מטלפונים, טלוויזיה, בישולים ושאר מטלות. בהקשבה מלאה אליה, לצרכים שלה. ופתאום, היא שוב נסיכה. מקסימה, מצחיקה, כובשת. מקשיבה לי, לא עושה "דווקא", לא מתמרדת, יודעת להעסיק את עצמה. וכשאני בוחנת כמה באמת אני בקשב מלא אליה בחיי היום יום אני מבינה את מקור הבעיה.
הנסיכה שלי :-)
                                  *
"אני עייפה" אומרת לי ס'. אני מרגישה שהמחשבות סביב המתוק גוזלות ממני את כל האנרגיה.
אז אני נותנת משימה: לבחון איזו תחושה גורמת לה לאיבוד הכי גדול של אנרגיה.
כעבור שבוע היא חוזרת עם תשובה : רגשות האשם. הן אלו המרוקנות אותה לגמרי.
אני מבקשת ממנה לערוך ניסוי משלה. במשך שבוע שלם לא להגיד לעצמה את המילה "אסור" על אוכל. להיות בקשב מלא למה שמתחשק לה.
"אבל אני אשמין!" היא מוחה.
"תסמכי על עצמך" אני עונה לה.
ובשבוע הזה אכלה גם מתוק, בלי איסורים, עם תשומת לב מלאה והקשבה. ולמשך שבוע היתה "הפסקת אש". היא לא נלחמה ברצונות האמיתיים שלה, לא הרגישה בעונש והכי חשוב – לא איבדה אנרגיה יקרה על מחשבות טורדניות.
ולא, היא גם לא השמינה.

                                                *
נכון, קשה להיות בהקשבה מלאה כל הזמן, בתשומת לב מלאה בכל רגע נתון. אבל ברגע שהמילה "אסור" נעלמת מהלקסיקון, פתאום ההרמוניה משתנה. עובדה.

לקריאת מאמר של יעל וינר -  הצבת גבולות
 
לאתר שלי

לעמוד הפייסבוק
 

יום חמישי, 1 בנובמבר 2012

מה הסיפור שלי?


השבוע הוזמנתי להעביר סדנא בנושא דימוי גוף ומשקל לנערות. הכנתי רשימת נושאים לשיחה ותכננתי כיצד יתנהל המפגש.

אלא שיומיים לפני הסדנא, ניהלתי שיחה קצרה ואקראית עם פסיכותרפיסטית, ששאלה אותי שאלה מאוד פשוטה – מה הוביל אותך למקצוע?
כמובן ששאלו אותי את השאלה הזאת כבר עשרות פעמים, והתשובה בדרך כלל היתה זהה – תמיד היתה לי חיבה לכל נושא התזונה, אוכל בריא, ביולוגיה, תהליכים בגוף... זה מה שהוביל אותי כמובן ללמוד תזונה. אבל הפעם כנראה, הייתי בשלה לתשובה אחרת. אני כבר לא מגדירה את עצמי רק כ "תזונאית" או "דיאטנית". אני מטפלת בבני אדם - מובילה אותם בתהליכים של שינוי, תומכת בהם ברגעים קשים, מחזקת את האמונה שלהם בעצמם ומסייעת בשינוי דפוסי חשיבה והגברת הערך העצמי.

אז החלטתי אחת ולתמיד לפתור את העניין -

מה באמת הוביל אותי למקצוע? מדוע יש לי כל כך הרבה תשוקה לנושא? ובקיצור -
מה הסיפור שלי?
אז נחזור קצת בזמן...

הדיאטה הראשונה

בגיל 16 בערך עשיתי את הדיאטה הראשונה שלי.

זה היה אחרי שחזרתי מארה"ב וחגגתי שם (איך לא?) עם הרבה ג'אנק פוד. כשחזרתי לארץ גיליתי שעליתי 3 ק"ג במשקל. זה הצריך כמובן דיאטה חמורה ביותר... במקרה באותו השבוע התפרסמה בעיתון "דיאטת ירקות ופירות" – במשך 5 ימים אוכלים אך ורק ירקות ופירות (חיים, מבושלים, מרקים וכו') ומובטחת ירידה של 3-5 ק"ג! בדיוק מה שאני צריכה ! אז במשך 3 ימים אכלתי רק פירות וירקות. המשכתי לקחת את הכריך לבית ספר אבל השארתי אותו בתיק. בהפסקות התבוננתי בערגה על חברותיי לועסות את הלחמניות העסיסיות שלהן והמשכתי ללעוס גזרים.
כעבור 3 ימים עליתי על המשקל וגיליתי שירדתי קילו! אבל הייתי חלשה, עייפה וצמאה לפחמימות.

תה טיבטי

צהריים אחד התארחתי עם חברה נוספת לארוחה אצל חברה. כשסיימנו לאכול החברה שאלה "מי רוצה תה טיבטי?" לא היה לי מושג מה זה והיא הסבירה – שותים את התה אחרי האוכל ומיד הולכים לשירותים והכל יוצא. זה כאילו לא אכלת בכלל.  נשמע מצויין! בטח שאני רוצה!
אז שתיתי את התה וכעבור חצי שעה בערך התחלתי להרגיש פיתולים בבטן, כאבי תופת ממש. אחת אחרי השנייה רצנו לשירותים. חגיגה אמיתית. באותו יום קניתי לי שתי אריזות של תה טיבטי, ושתיתי 3 פעמים ביום.
מערכת העיכול שלי לא סולחת לי על כך עד עצם היום הזה.

כדורי הרזייה

קראתי בפרסומות בעיתונים על כדורים נפלאים וטבעיים ששותים אותם עם כוס מים והם מתנפחים בקיבה ויוצרים תחושת שובע. נפלא! קניתי אריזה גדולה ופעלתי לפי הוראות היצרן (אולי קצת יותר...) – 2 קפסולות לפני כל ארוחה. 
תחושת שובע? עליי זה לא עבד.

דיאטת האורז

אני אפילו לא זוכרת איפה שמעתי עליה. בשלב הראשון של הדיאטה אוכלים רק 4 מנות פרי ביום ו 3 מנות אורז על סוגיו (אורז מבושל/ פצפוצי אורז/פריכיות אורז וכו'). השלב הראשון אמור להימשך שבועיים-שלושה. החזקתי מעמד יומיים ואחריהם לא רציתי לראות אורז הרבה זמן....

סבון ממיס שומן

אני חושבת שזה הדבר הטיפשי ביותר שקניתי בחיים שלי. ראיתי בחוברת של ויזה (למה קראתי אותה בכלל אלוהים יודע..) שפיתחו בארה"ב סבון אצות אשר ממיס שומנים בגוף. כל מה שעליי לעשות הוא לשפשף היטב את האזור השומני (ירכיים, בטן וכו') ותוך 14 יום אני אראה תוצאות! הקפדתי יום יום באמבטיה לשפשף במשך רבע שעה את הירכיים שלי בתקווה שייעלמו.
לא, הירכיים לא נעלמו.

והיו עוד דיאטות רבות אחרות כמובן, אבל הבנתם את הרעיון.

ככה נראיתי באותה תקופה (גיל 17 בערך..)
 

אני יכולה לדמיין את הבעת התימהון על פניכם. למה חשבת שאת צריכה דיאטה?

לא, לא היתה לי הפרעת אכילה. היה לי פשוט דימוי גוף שלילי מאוד.
היום כשאני מסתכלת על התמונה הזאת, אני רואה בחורה רזה, אבל באותה תקופה ממש לא חשבתי כך. הייתי בטוחה שאני "מלאה". הפריע לי שהגוף שלי לא מושלם כמו של הדוגמניות המפורסמות, שיש לי ירכיים (של אישה ), שיש לי ישבן (לכולם יש), שאני לא שטוחת חזה (היום זה כמובן יתרון J ) . רציתי להיות מושלמת.
אבל בסופו של דבר – הכול נבע מהערכה עצמית נמוכה שגרמה לדימוי גוף שלילי.

ונחזור להתחלה –

עם הסיפור האישי שלי ניגשתי לסדנא שהעברתי לנערות. סיפרתי להן על האמת מאחורי תעשיית הדיאטות, מודל היופי, תעתועי המדיה והפירסומות ועוד.  כולי תקווה שאפילו נקודה קטנה שהעליתי חילחלה ותגרום להן לחשוב על זה ולהבין שהכי חשוב הוא איך שאתה תופס את עצמך.

 
אז זה הסיפור שלי, ואיתו אני ניגשת יום יום כשאני מטפלת באנשים.

אני כבר גיליתי את הסוד - כיצד להרגיש טוב עם עצמי, עם גופי , עם מי שאני. ובטח, זה קשור גם לתזונה שלנו ולהרגלי האכילה.
רוצים לגלות גם...?

 לקריאת מאמר שכתבתי בנושא דימוי גוף שלילי