יום ראשון, 29 בדצמבר 2013

עדיף כישלון מפואר מחלומות במגירה



"עדיף כישלון מפואר מחלומות במגירה"  (דודו טסה)

הקטן בן חודשיים. שוכב בעריסה ואני במטבח, טועמת את הרוטב. חסר משהו... עלה דפנה! מחפשת בין התבלינים ובינתיים שומעת אותו מתחיל ליילל. רגע רגע, חייבת את הטאץ' האחרון, עוד שלוש שעות בדיוק נוסעת למיונים והמנה שלי צריכה להיות מושלמת. היללות הופכות לבכי בדיוק ברגע שאני מוסיפה את עלה הדפנה. רצה אליו ובליבי מיתר של התרגשות – המנה מוכנה!
                                            *
אני מגיעה למיונים ל"מאסטר שף 4" עם המנה שלי. עוברת חדר, ועוד חדר, טעימה, עוד חקירות, ראיון מוקלט ואז עוד קצת המתנה ועוד חקירה ואז – עברת לשלב הבא!  ובבית כולם טועמים את המנה – "נו ברור, מנה מנצחת כזאת לא תעבור?"  אחחח, איזו חוויה מדהימה זו הולכת להיות! 
המנה שלי - דלעת ערמונים ממולאת בבשר עם צנוברים ברוטב סויה שחורה וסילאן

                                             
חמישה חודשים אחרי.
אני צופה בפרומו של "מאסטר שף" בטלוויזיה וחיוך מעטר את פניי.
כשקיבלתי את ההודעה שאני לא ממשיכה הלאה, תחושת הכישלון הציפה כל איבר ואיבר. ופתאום יכולתי לראות הכל רק מבעד למשקפי הכישלון הללו. כן, זו אני, זו שנכשלת בכל דבר – נכשלתי במיונים לממר"ם בצבא ונכשלתי בקורס כלכלה בתואר הראשון, נכשלתי בניהול הטיפול ב א' ונכשלתי בלגרום לבת שלי לסדר אחריה את החדר. ועוד ועוד כישלונות מציפים אותי. אה, ומה עם ההצלחות? כשאני עונדת את משקפי הכישלון אני לא יכולה לראות שום הצלחה שלי בחיים.
                                              *

בשבוע שעבר הגיעה אליי מטופלת חדשה. בפגישתנו הראשונה היא מגוללת את סיפורה, כישלונות כל דיאטה ודיאטה שניסתה בחייה, כישלון לעמוד בפני פיתויים, כישלון לעמוד בתפריטים, כישלון להתמיד במסגרות.
וכשסיימה לגולל את סיפורה, הביטה בי ואמרה – "את אף פעם לא תוכלי להבין אותי, רואים שאף פעם לא היית שמנה כמוני".
"את צודקת, אף פעם לא הייתי במשקל שלך". אני עונה לה
היא מביטה בי ומשלבת ידיה. "אז איך את חושבת שתוכלי לטפל בי אם את לא מבינה אותי"?
"את יודעת, אני אומרת לה, גם אני חוויתי כישלונות בחיי. אולי לא כישלונות כשלך, אבל בשנה האחרונה הבנתי שני דברים על הכישלונות הללו. והדבר הראשון שלמדתי הוא  – שאין כישלון!"
"אני מסתכלת כל יום בראי ורואה שיש כישלון. איך את אומרת שהוא לא קיים?"  היא שואלת
"נסי רגע אחד לחשוב – מה למדת מכל הניסיונות שלך בדיאטות ומסגרות? האם הבנת מה עובד בשבילך? מה לא עובד בשבילך? האם הבנת איפה הקשיים שלך? האם הצלחת לדייק איזה טיפול *כן * היית רוצה ?"
" האמת שכן. היום אני יודעת בדיוק מה לא מתאים, מה כן יכול להתאים ומה אני באמת צריכה"
"אז איך את יכולה לקרוא לזה כישלון? זו הצלחה אדירה לדעתי, לדעת סוף סוף מה את רוצה וצריכה" אני אומרת לה.
"כשאת מציגה את זה כך אני מניחה ש.. אולי זה נכון. אני הרבה יותר חכמה עכשיו." אמרה.

                                          *

חמש וחצי בבוקר, אני ברכבת עם תיק מלא בחלומות. 
אמרו לי לא לפתח תקוות שווא, אמרו לי שהכל משחק ומכור מראש. אמרו ואמרו והזהירו. אבל אני מתרגשת ואני לא נותנת לקולות הללו לצנן את החלום שרקמתי לעצמי בראש.
ואני מגיעה לאודישן המצולם ולאט לאט חלומי מתנפץ. זה מתחיל ברסיס אחד וממשיך ומתגבר לאורך היום. הקולות צדקו. אין מקום לקול האותנטי שלי, יש מקום רק למשחק וזיוף. 
אני, במיונים למאסטר שף

ובסוף היום אני חוזרת ברכבת עם תיק מלא בשברי חלומות ומבינה גם משהו חשוב – לא נכשלתי, הצלחתי. אני צריכה להיות שמחה בכך שאני אדם ערכי ועל שהצלחתי להישאר כזאת.
וכעבור חודש כאשר מגיעה ההודעה איני מאוכזבת. נהפוך הוא. למדתי הרבה על עצמי ועל מה שחשוב לי.
                                             *


"רגע" היא אומרת לי ליד הדלת.
"אמרת לי קודם שלמדת שני דברים על כישלון. מהו הדבר השני"?
"נכון" אני מחייכת, "הדבר השני שלמדתי הוא שאדם שחש את טעם ה'כישלון' הוא אדם שיכול להרגיש ולהבין מהו כאב של אדם אחר. רק הצלחות לא יכולות לבנות חמלה".
"אני לא בטוחה שהבנתי , אבל אחשוב על זה" היא מחייכת ויוצאת.


מוקדש באהבה ענקית לרונית ומירי (למרכז "מטרות") על שלימדו אותי שאין כישלון, יש רק משוב. 

לאתר שלי
לעמוד הפייסבוק

יום חמישי, 11 ביולי 2013

בגדי הדיאטנית החדשים



חודש אחרי הלידה. חום אימים בחוץ, הלחות בלתי נסבלת. אנחנו ממלאים את בריכת הגומי בחצר ומזמינים חברים להשתכשך עם הילדים.  האורחים כבר הגיעו ואני עדיין ניצבת מול ארון פתוח לרווחה. אין לי מה ללבוש! איכשהו כל השמלות שלי בכביסה (מין חוק מרפי כזה..).  אני מודדת את כל ערימת המכנסיים הקצרים שלי – האחד לא נסגר, השני נסגר אבל אני לא נושמת והשלישי נתקע אי שם באמצע הדרך למעלה. בצר לי אני לובשת ג'ינס ארוך (מתקופת ההריון) וחולצה אוורירית.

אני יוצאת לגינה ומקבלת מבטי תהייה. "לא חם לך?" שואל הגבר, "דווקא נעים" אני עונה ומוחה אגלי זיעה ממצחי . צופה מהצד בכולם משכשכים רגליים בבריכה וחושבת לעצמי שהקיץ כנראה שכבר לא אזכה לכך גם.

                                                            *

ערב. אני עוטה פרצוף ממורמר.  נמאס לי, שום בגד לא עולה עליי! אני חייבת דחוף דחוף לחזור למידה שלי אחרת כל הקיץ אסתובב עם טייצים שחורים ומכנסי הריון נמתחים.

ופתאום עלה לי הבזק של ר', מטופלת שלי, ואני מרגישה שנכנסתי לנעליה.

                                                            *

ר' הגיעה אליי כחודשיים לאחר לידתה השנייה. היה לה את אותו פרצוף ממורמר. היא היתה מתוסכלת. בעוד חודש וחצי עתידה לחזור לעבודה אבל 'חייבת' לרדת את השאריות ו-"דחוף!"

"אני כבר שבועיים בתפריט של 1000 קלוריות שהוצאתי מהאינטרנט, מניקה, וירדתי רק חצי קילו. זה לא הגיוני".

אבל לפעמים אין שום קשר להיגיון. גם אם לפי החישובים ר' "אמורה" לרדת במשקל, לא תמיד זה יקרה.

"למה את "חייבת" לרדת במשקל כל כך מהר? למה את לא יכולה להקציב לעצמך זמן ריאלי לירידה במשקל, בקצב שהגוף שלך מסוגל לעוד בו..?" אני שואלת אותה

"כי אני חייבת! אז את יכולה לעזור לי או לא?"

                                                            *

ואני מנסה להבין מה כל כך מפריע לי. למה אני חייבת לחזור למידה שלי כל כך מהר?

"אז פשוט תלכי ותקני בגדים חדשים" אומר הגבר בפשטות.

(האמת? חלומה של כל אישה שהגבר שלה יגיד לה ללכת לקנות בגדים חדשים J  )

אבל אני מתעצבנת. מה פתאום בגדים חדשים? לתת 'אישור' למידה החדשה שלי? אם אקנה בגדים גדולים יותר זה כאילו שאני "משלימה" עם גיזרה אחרת, שאינה שלי.

                                                            *

ר' חוזרת. "עשיתי את "שיעורי הבית" שנתת לי ופתאום הבנתי משהו. אני כל כך חייבת לחזור למשקל שלי כי אני חס וחלילה לא רוצה להפוך להיות אמא שלי" היא אומרת.

"תסבירי" אני מבקשת.

"מאז שאני זוכרת את עצמי, אמא שלי התלוננה בפנינו שכשהיתה צעירה היתה רזה וחתיכה, ומאז הלידות היא עלתה במשקל. ובכל הריון עלתה עוד ועוד ולכן הגיעה למצב שהיא נמצאת בו היום ולא מצליחה בשום אופן לרדת במשקל, בכל מסגרת שהיא מנסה".

"אילו תכונות נוספות את חולקת עם אמא שלך?" אני מבררת

"האמת שאנחנו שונות מאוד אחת מהשנייה" היא משיבה

"אז מדוע את כל כך בטוחה שתלכי בעקבותיה בנושא המשקל?" אני תוהה

ר' מהרהרת.

"מממ...פתאום אני כבר לא כל כך בטוחה.."

                                                            *

אני חושבת על התקופה שלאחר לידת בתי הבכורה. מה שונה עכשיו?

אני סומכת על הגוף שלי יותר. אני יודעת שהגוף שלי יצליח לווסת עצמו. רק תני לו את הזמן הדרוש לו. הפסיקי להעסיק עצמך במחשבות שווא. הן כולאות אותך, מתסכלות אותך, מלחיצות אותך. היי קשובה לגוף שלך והכל יהיה בסדר.

אז היום אני מתחילה להפסיק.  

ואני לוקחת בשתי ידיים את הצעתו של הגבר וקונה לעצמי בגדים חדשים, נוחים (ואפילו...מכנס קצר!) במידה גדולה יותר. מקסימום עוד מספר חודשים הם יאופסנו להריון הבא J

יום שלישי, 4 ביוני 2013

ירדתי 14 קילו ב- 14 יום!

הכותרת מפתיעה נכון?

אבל היא אמת לאמיתה – אכן ירדתי 14 ק"ג ב 14 יום בלבד!
איך עשיתי זאת?

לפני שאגלה לכם את הסוד הגדול, אני רוצה לכתוב מספר מילים על שיווק.

בתקופה האחרונה, עם עליית הטמפרטורות והפחתת שכבות הלבוש, הפרסומות לירידה במשקל מחכות לנו בכל פינה. הבטחות - "אם לא תרדי 6 ק"ג תוך חודש כספך יוחזר", המלצות – "גם X  בדקה ומצאה..."  ואפילו שקרים והמצאות – "המוצר היחיד שממיס את השומן בגוף!".

הפרסומות הללו כל כך מפתות, בעיקר כשיש תמונת "לפני ואחרי" השימוש במוצר מסוים. וזה שיווק שפשוט עובד, שוב ושוב, עבור כל מי שמחפש לרדת במשקל ורצוי כמה שיותר מהר.

האם אכן יורדים במשקל? האם מצליחים לשמור על המשקל החדש? האם הירידה במשקל שינתה את התנהגות האכילה, הרגלי האכילה, החשיבה שסביב האכילה?   זה כבר נושא אחר..

                                                *

ונחזור אליי.

לפני 14 יום בדיוק ילדתי את בני היקר שהעלה אותי לדרגת "נשואה פלוס שניים".

 לאחר הלידה הגעתי לחדרי במחלקת יולדות ולפתע הבחנתי במשקל (שכנראה נשכח שם, כי הרי איזו יולדת תרצה לראות את משקלה דקה לאחר לידה..?) . הפיתוי לעלות על המשקל היה עצום! הסתקרנתי מאוד לדעת כמה משקל איבדתי לאחר הלידה. אז עליתי עליו ולהפתעתי הרבה מאוד , משקלי ירד בשני קילו בלבד (!!). לא האמנתי למראה עיניי. הרי ילדתי בן במשקל של 3 ק"ג ומה עם כל השאר? (שיליה, מי שפיר...) . יצאתי מהחדר מבולבלת היישר לראי שניצב במסדרון. בחנתי את בבואתי. נראיתי בחודש שביעי.

באותו רגע בדיוק עברה מולי יולדת שהכרתי במיון יולדות.
"מה, עדיין לא ילדת?" היא השתוממה.
"ילדתי לפני מספר שעות" עניתי לה מגומגמת.
"אההה, בשעה טובה!" אמרה במבוכה והסתובבה במהירות.

                                    *

אני שוכבת במיטה בחדרי, מביטה בפלא הקטנטן ופתאום המחשבות הישנות מתחילות להתגנב לראשי.
מה יהיה אם לא ארזה? אם לא אחזור לעצמי? אחרי הלידה הראשונה חזרתי למשקל גופי הרגיל, אבל מה אם הפעם לא יהיה כך? 
אני מנסה להרחיק מעליי את המחשבות הללו ולהתרכז במתנה החדשה שקיבלתי ומחליטה החלטה – לא להתפתות להישקל שוב!  פשוט להקשיב לעצמי ולגופי כמו שעשיתי בשנתיים האחרונות.

                                       *

מגיעים הביתה.

במציאות החדשה של חיי אין לי פנאי להתעסק בעצמי.

לילה הופך ליום, יום ממשיך להישאר יום (יש עוד קטנה נוספת ברקע שזקוקה לי, והבית זקוק לתשומת לב, ובל נשכח את הגבר (אחרון ברשימה..? ) ).

והנה כבר חלפו ביעף שבועיים מאז הלידה.

ובכל יום אני מבחינה בבטני מצטמקת, ברגליי שחוזרות לפורפורציות ובפניי שמאבדות נפיחות. עושה ניסיון קטן ללבוש מכנס של לפני ההריון (לא נסגר) וגם שמלה (לא נסגרת) ומחליטה להמשיך להישאר עם הבגדים הקלילים והרפויים של ההריון.

ואז אני מחליטה לכתוב על זה. כי היום כאילו ברור מאליו שאישה צריכה לחזור למידותיה של לפני ההריון וכמה שיותר מהר. הפפארצי מנציחים את הדוגמניות הדקיקות שיוצאות מבית החולים לבושות שורטס קטנטן ומחמיא ומנגד מנציחים בלעג את הסלבריטאיות שיוצאות עם בגדי הריון רפויים שמסתירים את עודפי המשקל. מדורי הרכילות מלאים בעיסוק אובססיבי כמעט אחר חזרתן לגזרה של נשות ארצנו לאחר הלידה. כאילו זה מה שאמור להעסיק אם טרייה. לא הדאגה לצרכי התינוק, לתזונה נכונה ומאוזנת עבורה, לשינה מספקת, להתאוששות מחווית הלידה...

(צילום: SPLASH)
הדוגמנית ג'יזל לאחר לידתה
 

                                                *

ולכבוד הפוסט הזה החלטתי לעלות שוב על המשקל.

ואני מגלה שירדתי 14 ק"ג.

כן,

14 ק"ג ב 14 יום!
ופתאום, אני מצטערת על כך שלא צילמתי את עצמי ברגעים ההם אחרי הלידה, 14 ק"ג יותר.
זו היתה יכולה להיות פירסומת מצויינת עבור שירותיי לא?  תמונה לפני ואחרי וכיתוב באותיות גדולות, עם המון סימני קריאה -

"בואו וגלו כיצד ירדתי 14 ק"ג ב 14 יום!!!!!
 אם אני יכולה, כל אחד יכול!
הדיאטה שלי תנצח כל שומן עקשן בגופכם!
התקשרו עוד היום !!! " 

משכנע לא?

אגב,
לא עשיתי שום דיאטת פלא. לא כדורים, לא תרסיסים, לא צום, לא ניקוי, לא טיהור. פשוט אכלתי כרגיל. מאוזן, בריא ונכון לגוף שלי. כפי שאני מלמדת את מטופליי.

----------------------------------------------------------------------------------------- 

# בהזדמנות זו ברצוני להודות עמוקות לצוות המנצח של מחלקת יולדות בבי"ח קפלן ברחובות. היתה לי מיילדת מקסימה וקשובה שהפכה את חווית הלידה לבלתי נשכחת, צוות האחיות אימהיות ואיכפתיות שגרמו לשהות במחלקה להרגיש ממש כמו בבית וכמובן לרופאים האנושיים והמקצועיים.
ותודה אחרונה וחביבה לענבל ברגמן, דולה, אשר בזכותה הגעתי לבי"ח קפלן (למרות הדעות הקדומות שהיו לי על בית החולים)  וזכיתי לחווית לידה מהאגדות :-)


 

יום חמישי, 14 במרץ 2013

"אפשר לדחות את הפגישה בשבוע?"



דחיינות. איזו תכונה ישראלית נפוצה.
כשרק גיליתי שאני בהריון, הרופאה שלחה אותי למספר בדיקות בסיסיות, וביקשה ממני לערוך אותן בשבועיים הקרובים. הנהנתי בראשי ודחפתי את ההפניה לתיק. היא נשארה בתיק עד שבוע 12 . יום אחד סידרתי את כל המסמכים ונתקלתי בהפניה. יש טעם לעשות את הבדיקות בכלל? הרי ברור שהכל בסדר, חשבתי לעצמי.

באותו שבוע פרצה המלחמה ושוב ההפניה לבדיקות נדחפה הצדה. 

שבועיים לאחר מכן, באופן מקרי, נאלצתי לערוך בדיקה אחרת ונזכרתי בהפניה הישנה שזנחתי בצד.
וכך יצא, שכמעט חודשיים לאחר שקיבלתי את ההפניה, ערכתי את הבדיקות שהרופאה נתנה לי.
מספר ימים לאחר מכן, קיבלתי שיחת טלפון מהרופאה.
"קיבלתי את תוצאות הבדיקות שלך, יש בדיקה לא תקינה" היא בישרה לי.
באותו הרגע החסרתי פעימה (טוב, אולי כמה פעימות)
הסתבר כי חליתי בוירוס (נפוץ מאוד לא לדאוג), אך נשיאתו בהריון מסוכנת לעובר.
מספר ימים לאחר מכן, ישבתי מפוחדת אצל המומחה שהסביר לי בעדינות - אם היית עורכת את הבדיקות בזמן, היה אפשר לדעת קצת יותר על ההשלכות לבריאות העובר.
דחיינות שכזו, שעולה אחר כך במתח, פחד, לחץ ,תסכול וחרדה.
                                                        *

לא תמיד הייתי כזאת. אילוצי החיים הובילו אותי לפיר הדחיינות.
בתיכון, בצבא ובאוניברסיטה הייתי ידועה כ"לירון המתקתקת". מקבלת משימה – מיד מבצעת.
עם הרחבת התא המשפחתי, משימות נדחו למועד בלתי מוגדר, ערימות כביסה נחו להן בנחת בסל, פירורי קורנפלקס נדחפו מתחת לשטיח, קנסות על אי תשלום בזמן הצטברו וכל מה שלא מוגדר כ*דחוף* פשוט חיכה לתורו בערימת המשימות הבלתי נגמרת.  וכן, גם הפניות לבדיקות נשכחו להן בתיק.
                                                        *
 
מ' מגיעה אליי לפגישה ראשונה במרפאה.

-          קבעתי תור בפעם הראשונה כששקלתי 98 ק"ג. כעת אני שוקלת 112 ק"ג. היא מספרת.

-          כמה פעמים דחית את הפגישה? אני שואלת אותה

-          בשנה האחרונה דחיתי אותה שש פעמים

-          מדוע לדעתך דחית את הפגישה?

-          בכל פעם היה משהו אחר. פעם הבן היה חולה, פעם היה לי אירוע, אחר כך המלחמה... נו, את יודעת...

-          כן, אני יודעת.  נוח לדחות דברים שעלולים להוציא אותך מאזור הנוחות שלך. מאי-עשייה.

-          ברור לי...לא רציתי להתמודד. ידעתי שלאחר שאני מגיעה – אני מתחילה. דחיתי את ה"קץ" יותר ויותר.

-          תני לי פרשנות למילה "קץ" – אני מבקשת ממנה.

-          נו, את יודעת.. להפסיק את החגיגות, להפסיק ליהנות מאוכל, להפסיק לאכול אוכל טעים..

-          האם זה מה שהפגישה הזאת ייצגה בעינייך? האם כעת את מוכנה להגיע ל"קץ"?

-          עכשיו כשאני חושבת על זה – אז לא. אני לא רוצה שיתחיל הקץ. אבל רע לי עם איך שאני. רע לי פיזית, רע לי רגשית. אני משתדלת להסוות כלפי חוץ, תמיד מחייכת, צוחקת. אבל בעצם בפנים אני ליצן עצוב. לא טוב לי עם איך שאני נראית. מצד שני, אני לא יכולה לוותר על אכילה, אני אוהבת לאכול, זו אחת מתענוגות החיים שלי.

-          ואת חושבת שהתהליך שנתחיל כעת מחייב לוותר על כך?

-          כך חשבתי. היא עונה לי ובעיניה זיק אופטימיות.
                                                       *

אני מנסה להבין את הדחיינות הזאת. למה היא משתלטת לי על החיים. למה אני כל כך סובלת ממנה.
וכשאני מבודדת את הגורמים אני מבינה:
א.      לא מתחשק לי לעשות דברים שאני לא אוהבת – סידורים, בירוקרטיה וכו' ולכן אני דוחה אותם.

ב.      יש לי יותר מדי דברים שאני מנהלת ואחראית עליהם בלעדית. קשה לי להיות אחראית על הכל.
פתאום ההכרה הזאת מרגיעה אותי.

                                                 *

-          מה גרם לך להגיע דווקא היום, דווקא עכשיו?  אני שואלת את מ'

-          הגיעו מים עד נפש. היא מסבירה. בוקר אחד פשוט היה לי קשה לשרוך נעליים. הרגשתי שאני לא נושמת כבר. באותו יום הגעתי לידי החלטה שאני לא דוחה יותר את הפגישה ויהי מה.  אני לא מוכנה להיות קורבן של המצב שלי, אני רוצה לקחת אחריות, לעשות משהו למען עצמי. הגיע הזמן לא?

                                               *
וגם אצלי, כמו אצל מ', החוויה הזאת של גילוי הוירוס וכל מה שמשתמע מכך טלטלה אותי. הגיע הזמן להפסיק להתנהל כך. אני פותחת את היומן וקובעת לי בלו"ז שעתיים בשבוע "זמן סידורים". במקביל, מנהלת שיחה עם הגבר ומטילה עליו משימות שהיו עד כה באחריותי.  הפעולות הפשוטות הללו משחררות אותי. מרגישה קלילה יותר, כאילו משא כבד ירד ממני.

ומ'? , מקבלת את היד שלי, החמה, לצאת ביחד מאזור הנוחות שלה ולהוריד את המשא הכבד מעליה. זה לא הקץ. זה מסע מופלא שתעבור למען עצמה.