בערב זה הכי קשה. אלו השעות
שאני רגילה לשבת עם הגבר, לפטפט על היום שהיה ועל היום שעתיד לבוא, לאכול ארוחת
ערב משותפת, לפעמים לצפות באיזו תוכנית .
ועכשיו כשהוא רחוק, ואני כל הזמן במתח ודרוכה והאנרגיות כה ירודות,
הערב זה זמן ה"פורקן". אחרי שעובר יום העבודה, הערב (המתיש) עם
הילדים, אני מרשה לעצמי להתפרק קצת.
ומוצאת עצמי מנשנשת. שטויות. ולא מתנחמת. ממש לא. סתם משהו להעסיק את הפה. מסתבר
שלעיסה היא ספורט די חביב, שמצליח להשכיח ממני, ולו לכמה רגעים, את הגעגוע והפחד
והלחץ והמתח .
שלושה ימים עברו, ואני קולטת שזה מתחיל לחזור על עצמו. ועושה לי לא
טוב. מרגיש לי כמו פיתרון של ייאוש. כל האנרגיות שלי ירודות. ובשעות הערב זה
מתגבר. אחרי שאני מנשנשת, האנרגיות נופלות עוד יותר.
ומסביבי, כל האנרגיות ירודות. המוטיבציה נמוכה, המתח והחשש גובר.
החיים כרולטה רוסית. כלום לא בטוח, כלום לא וודאי. פחדים הופכים לחרדות, חרדות
הופכות ליום יומיות, תחושה של חוסר ביטחון וכמיהה לימים אחרים, לשקט ולשלווה.
אז יאללה, מה את עושה מזה עניין? כולה נשנושים! אז תעלי קילו-שניים,
אולי אפילו שלושה. אחרי המלחמה תחזרי לעצמך. כן, הקול הזה קיים בתוכי. לפעמים צועק, לעיתים
מגחך . אבל אני יודעת שזה לא הקילוגרמים
הם אלו שמפריעים לי אלא משהו אחר. אני לא שלמה עם התגובה שלי למצב. אני לא מקבלת
את ה"מיסוך" הרגשי הזה. אני לא משלימה עם הפיתרון שמצאתי לעצמי. הוא
אינו אפקטיבי, אינו אמיתי. הפיתרון הזה אינו מעצים אצלי כלל תחושות חיוביות, אינו
מעודד אותי. הוא רק קצת משכיח. (ממש קצת).
*
21:00 בערב.
הילדים (סוףסוף) נרדמו.
אני עוברת לסלון ו... מה לועסים? אני ניגשת לארון לבדוק מה חדש
בגזרת הנשנושים ועוצרת את עצמי שנייה אחת לפני שאני נוגעת בידית הארון.
מה את עושה? אני שואלת את עצמי . מחפשת משהו כיפי לנשנש.. אני עונה חזרה
ובאותו רגע בדיוק אני מחזירה את היד ומחליטה לפתוח במלחמה משלי.
יורה לעצמי שאלות. יורה בחזרה תשובות.
מה את בדיוק צריכה?
משהו ללעוס
האם "משהו ללעוס" יספק לך את מה שאת באמת צריכה כרגע?
כנראה שלא
אז מה את באמת צריכה?
אני צריכה לדעת שהכל יהיה בסדר
ואיך "משהו ללעוס" יספק לך את התחושה שהכול יהיה בסדר?
הוא לא. הוא פשוט ישכיח ממני שהכול לא בסדר.
איך הוא יעשה את זה בדיוק?
אני פשוט אתעסק במשהו אחר. בלעיסה. בטעמים החזקים. בקראנצ'יות הכיפית
הזאת.
ומה יקרה לאחר מכן?
לאחר מכן שוב תחזור התחושה של הייאוש מהמצב. שוב יחזור המתח. שוב
יחזור הפחד.
האם משהו אחר יכול לעזור לך להעלים את התחושות הללו?
כן. שהמצב ישתנה. שתיגמר המלחמה הזאת כבר. שתחזור תחושת הביטחון.
האם זה בשליטתך?
לא
ומה כן בשליטתך?
הדברים שבשליטתי כרגע זה ההתנהלות שלי נוכח המצב.
אז מה יעזור לך לחוש ביטחון והוא כן בשליטתך?
ה"עוגנים" שלי בחיים. הילדים, העבודה, האכילה.
הו..... האכילה?
כן, בטח. האכילה הנכונה שלי היא עוגן.
ובדיוק באותו רגע שמעתי צלצול חלש בראש. נפל לי האסימון. מה שמפריע לי הכי הרבה זה שהעוגן
החשוב הזה, מתחיל להתערער לי. וזה מערער לי את הביטחון הפנימי שלי. וברגע שהבנתי
את זה, הגעתי להחלטה. אני חוזרת לעוגנים שלי. מזכירה לעצמי שוב ושוב מהם. למה הם
עוגנים. מה הם נותנים לי. איך הם מספקים לי משהו פנימי חזק ואיתן, בעוד שהכל בחוץ
משתנה.
